Eirouvine
Daf 26b
משנה: רִבִּי דוֹסָא בֶּן אַרְכִּינַס אוֹמֵר הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה אִם הַיוֹם אִם לְמָחָר וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר אִם הַיוֹם אִם לָאֶמֶשׁ וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים׃
Traduction
R. Dossa b. Horkinos dit: celui qui récite la prière publique le 1er jour du nouvel an, dira: ''fortifie-nous, ô Eternel notre Dieu, en ce jour de néoménie, que le moment de conjonction lunaire soit en ce jour, ou le lendemain''. Le lendemain, il dira de même, avec ce changement: ''que le moment précis soit aujourd’hui ou hier''. Les sages ne sont pas de cet avis.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ר' דוסא בן הרכינס וכו' החליצנו. זרזנו והחליצנו כח כמו נחלץ חושים. א''נ הצילנו ומלטנו מכל רע כמו חלצני ה' מאדם רע:
אם היום אם מחר. אם היום הוא החליצנו היום ואם למחר הוא החליצנו מחר:
ולא הודו לו חכמים. לפי שא''צ להזכיר של ר''ח בר''ה ואומר החליצנו סתם בשני הימים והלכה כחכמים:
משנה: מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחֱזִירוּהוּ כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת נְתָנוּהוּ בַדִּיר אוֹ בַסַּהַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּרֻנְדִּין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָם רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת כֻּלָּהּ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרִבִּי עֲקִיבָה לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן׃
Traduction
Si, par une attaque d’ennemis, ou par égarement d’esprit, on se trouve avoir dépassé la limite shabatique, on ne peut se mouvoir que dans un cercle de 4 coudées; si l’on se trouve ramené de même façon, c’est comme si l’on n’était pas sorti. Si l’on a été transporté dans une autre ville, ou dans une étable ou un enclos, il sera permis, selon R. Gamliel et R. Eliézer b. Azaria, de parcourir tout le circuit; selon R. Josua et R. aqiba, on n’a que 4 coudées d’espace. Un jour, venant de Brindisium (97)M. Derenburg, Essai, etc., p. 337, dit que, d'après le Talmud babli, il faut peut être lire: Kelenderis., le vaisseau de ces docteurs se trouva poussé au large dans la haute mer. R. Gamliel et R. Eliézer b. Azaria en parcoururent tout le circuit; R. Josué et R. aqiba ne dépassaient pas 4 coudées, voulant être plus sévères pour eux-mêmes.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מי שהוציאוהו עכו''ם. לאנסו חוץ לתחום:
או רוח רעה. שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום ואח''כ חזר ונשתפה והרי הוא חוץ לתחום:
אין לו אלא ד' אמות. הואיל והוא חוץ לתחום וד' אמות יש לו שזכתה לו התורה דכתיב שבו איש תחתיו וקומתו של אדם בינוני ג' אמות מלבד הראש ואמה אחת לפישוט ידיו ורגליו ובפישוט הידים נכנס הראש:
החזירוהו. בתוך התחום:
כאלו לא יצא. והרי לו כל העיר כד' אמות וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח כאשר בתחלה. דוקא כשהוציאוהו והחזירוהו שלא לדעת אבל יצא לדעת אעפ''י שהחזירוהו בעל כרחו או הוציאוהו בע''כ וחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות:
הוליכוהו לעיר אחרת. והיא מוקפת מחיצות או שנתנוהו בדיר או בסהר שהן מוקפין והיקיפן גדול:
מהלך את כולה. דהואיל ומוקפת מחיצה הרי היא כד''א:
ר' יהושע ור' עקיבא אומרים אין לו אלא ד''א. דמכיון דלא שבת באייר מחיצות מבע''י לא מהני ליה המחיצות א''נ משום דגזרי דיר וסהר אטו בקעה שאין לה מחיצות ובבקעה כ''ע מודו שאין לו אלא ד' אמות:
שבאו מפרנדין. שם מקום:
והפליגה ספינתן בים. ברחוק משפת הים:
הלכו את כולה. היו מהלכין בכל הספינה ואעפ''י שהלכה בשבת ויצאו חוץ לתחום דהוי כמי שיצא חוץ לתחום ונתון בדיר וסהר הואיל והספינה מוקפת מחיצות:
שרצו להחמיר על עצמן. דהא לדידהו נמי דגזרי דיר וסהר אטו בקעה הרי בספינה כל זמן שהיא מהלכת מותר להלך את כולה ועוד שהרי שבתו באויר מחיצות מבעוד יום אלא שרצו להחמיר משום דשמא עמדה פתאום ולאו אדעתייהו ושלא רצו לחלק בין שבת באויר מחיצות או לא ומשום חומרא בעלמא והלכה כר''ג וכר''א בן עזריה:
הלכה: פיס'. רִבִּי דוֹסָא בֶּן אַרְכִּינַס אוֹמֵר. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה כול'. מִפְּנֵי שֶׁאָמַר. אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ. אוֹ ייָבֹא כַיי דָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בֵּרִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר רֹאשׁ חוֹדֶשׁ. אוֹף הָכָא כֵן.
Traduction
Les sages n’ont pas admis cet avis, parce qu’en ce cas, où il n’y a pas de doute possible que c’est une néoménie, il est inutile d’ajouter les mots: ''que le moment précis soit aujourd’hui, ou hier''; ou bien encore, c’est conforme à ce qu’a dit R Jacob b. Aha au nom de R. Yassa: celui qui se place devant l’estrade pour officier au jour du nouvel an n’a pas besoin du tout de rappeler la néoménie. Voilà ce que les sages désapprouvent dans le formulaire de R. Dossa.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מפני וכו'. מאי טעמא לא הודו לו חכמים אם מפני שאמר אם היום אם אמש ואין זה דרך להסתפק ולומר כך או דהיינו טעמא ויבא הך כהאי דאמר ר' יעקב לקמן בסוף פ''ק דשבועות העובר לפני התיבה ביו''ט של ר''ה אינו צריך להזכיר ר''ח כל עיקר:
ואוף הכא כן. דמה''ט לא הודו לו חכמים מפני שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן:
הדרן עלך בכל מערבין
רִבִּי בָּא רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בְּנֵי֧ אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ בִ֗י וגו'. מִי גָרַם לִי לִהְיוֹת נוֹטֵר אֶת הַכְּרָמִים. עַל שֵׁם כַּרְמִ֥י שֶׁלִּי֖ לֹ֥א נָטָֽרְתִּי׃ מִי גָרַם לִי לִהְיוֹת מְשַׁמֶּרֶת שְׁנֵי יָמִים בְּסוּרְיָא. עַל שֶׁלֹּא שָׁמַרְתִּי יוֹם אֶחָד בָּאָרֶץ. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר עַל שְׁנַיִם. וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת. מִי גָרַם לִי לְהַפְרִישׁ שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא. עַל שֶׁלֹּא הִפְרַשְׁתִּי חַלָּה אַחַת בָּאָרֶץ. סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר עַל שְׁתַּיִם. וְאֵינִי מְקַבֶּלֶת שָׂכָר אֶלָּא עַל אַחַת. רִבִּי יוֹחָנָן קְרִי עֲלֵיהוֹן. גַּם אֲנָי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם 26b חוּקִּים לֹ֣א טוֹבִ֑ים. רִבִּי אַבָּהוּ אֲזַל לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּאה וְאַטְעִינוֹן לוּלָבִין בְּשׁוּבְתָא. שָׁמַע רִבִּי מִי מַר. מָן מִי יְכוֹל לְהוֹן רִבִּי אַבָּהוּ בְּכָל שַׁתָּא. רִבִּי יוֹסֵי מִישְׁלַח כְּתִיב לְהוֹן. אַף עַל פִּי שֶׁכְּתַבְנוּ לָכֶם סִדְרֵי מוֹעֲדוֹת. עַל תְּשַׁנּוּ מִנהַג אָבוֹתֵיכֶם נוֹחֵי נֶפֶשׁ.
Traduction
R. Aba et R. Hiya, au nom de R. Yohanan, interprètent le verset des cantiques (1, 6): Les fils de ma mère se sont irrités contre moi; ils m’ont placée gardienne des vignes, et je n’ai pas gardé ma propre vigne (90)Midrash Hazith, à ce verset.. Je suis devenue gardienne des vignes d’autrui, parce que je n’ai pas gardé la mienne. De même, ce qui est cause que je dois observer 2 jours de fête dans la Syrie (non palestinienne), c’est que je n’ai pas religieusement célébré un seul jour de fête en Terre sainte (avant l’exil); je m’étais imaginée devoir être récompensée pour ce surcroît du culte divin; mais, en fait, ce n’est qu’un accomplissement de devoir comme pour un seul jour. Ce qui motive encore l’obligation en Syrie de prélever 2 fois la Halla (91)L'une doit être brûlée hors de la Palestine, l'autre remise au cohen. V.. (Halla 4, 8). sur la pâte (parcelle sacerdotale), c’est qu’en Terre sainte je ne la prélevais pas régulièrement une seule fois; j’avais supposé devoir être récompensée pour ce surcroît dans l’accomplissement du précepte religieux, tandis qu’en réalité je n’avais que le mérite d’avoir rempli un seul devoir. Aussi, dit R. Yohanan, on peut leur appliquer ce verset (Ez 20, 25): moi aussi je leur ai imposé des lois, parce qu’ils sont mauvais (92)A titre d'amende. Le sens littéral est: des statuts qui ne sont pas bons.. R. Abahou, étant allé à Alexandrie, leur fit prendre le loulab un samedi (93)En ce jour, se trouvait être le 1er j. de Souccoth, et vu la solennité grave, on pouvait porter le loulab.. Lorsque Rabbi en fut avisé, il s’écria: qui pourra aller chaque année leur indiquer avec certitude quel est le premier jour de fête (mieux vaux donc ne pas porter le loulab un samedi). R. Yossé leur envoya l’écrit suivant: bien que les sages de la Palestine vous aient mis par écrit l’ordre de fixation des jours de fête (94)B., Betsa 2b., ne changez en rien l’usage des 2 jours de fête établi par vos ancêtres, et que les âme repose en paix (95)''Jér., (Pessahim 4, 1) (30d) ; (Taanit 1, 6) (64c).''.
Pnei Moshe non traduit
בני אמי נחרו בי וכו'. איידי דאיירי בהאי עניינא מייתי להך דרשא. דקרא שהן גרמו להוסיף יום אחד של יום טוב ומכל מקום אינן מקבלין שכר על ההוספה:
חוקים לא טובים. חוקים שהוסיפו עליהם לא טובים הן לקבל שכר על זה:
ואטעינון לולבין בשובתא. הצריכם לנהוג שיהו נוטלין לולב בשבת כמו שהיו עושין בזמן הבית ביום הראשון שחל בשבת:
שמע רבי מימר מן מי. כלומר כששמע רבי לזה אמר מן מי קיבל ר' אבהו כך:
יכול להון ר' אבהו בכל שתא. וכי יכול ר' אבהו להנהיג אותם כך בכל שנה ושנה כשיחול ראשון בשבת ומה זה שעשה בפעם אחת שאירע שבא אצלם:
ר' יוסי משלח כתיב להון. לבני גולה אע''פ וכו' וכשאתם יודעים ובקיאים בקביעא דירחא מכל מקום אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש לעשות ב' י''ט של גליות:
Eirouvine
Daf 27a
הלכה: מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ גוֹיִם כול'. וְלֹכֵן מָה נָן אָֽמְרִין. וְיֵעָשֶׁה כְמִי שֶׁיָּצָא בִרְשׁוּת וִיהֵא לוֹ אַלְפַּיִים אַמָּה לְכָל רוּחַ. לְפוּם כֵּן מֵימַר. אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. וּמְנַיִין לְאַרְבַּע אַמּוֹת. שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו. וּמְנַיִין לְאַלְפַּיִים אַמָּה. אַל יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקוֹמוֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃ אוֹ חִלֻּף. אָמַר רִבִּי אליעזר. וְתַנּינָן. אִסִּא בֵּן עֲקִיבָה אוֹמֵר מָקוֹם מָקוֹם. נֶאֱמַר כָּאן מָקוֹם. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם. 27a מַה מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן אַלְפַּיִים אַמָּה. אַף מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן אַלְפַּיִים אַמָּה. אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָֽמְרוּ מְלֹא קוֹמָתוֹ וּפִישּׁוּט יָדָיִים. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. הוּא וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת. כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹטֵל חָבִית מֵרָאשׁוֹתָיו וְנוֹתֵן אֶל מַרְגְּלוֹתָחו. כְּשֶׁהוּא נִפְנֶה נִפְנֶה מִן הַצָּד. וּבְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל מִתְפַּלֵּל לוֹכְסוֹן.
Traduction
Mais n’en est-il pas ainsi, que l’espace autorisé est seulement de 4 coudées, et à quoi bon le rappeler? C’est que ce déplacement involontaire a pu être comparé à une sortie volontaire, dont il est dit plus loin (§ 3) qu’elle entraîne la faculté d’un parcours de 2000 coudées dans chaque sens: voilà pourquoi la Mishna a dû préciser que l’espace sera limité à 4 coudées. D’où sait-on que, sur la voie publique, on a droit au transport dans un cercle de 4 coudées? De ce qu’il est dit (Ex 16, 29): que chacun reste à sa place (laquelle est fixée au minimum de 4 coudées); et l’on sait que la limite shabatique est de 2000 coudées, de ce qu’il est dit aussitôt après: que personne ne sorte de son emplacement le 7e jour. Peut être les déductions de ce verset doivent-elles être tirées à l’inverse, la limite shabatique de 2000 coudées d’après la 1re partie, et celle de 4 coudées, de la fin? C’est que, répond R. Eliézer, comme l’a enseigné Assa b. aqiba, on établit une analogie entre le terme emplacement de ce verset et celui qui est employé au sujet des villes de refuges (ib. 21, 13): comme le circuit de ces dernières est de 2000 coudées (pour l’effet protecteur), il en sera de même de la limite shabatique. Le minimum d’une place est de 4 coudées; c’est l’équivalent de l’espace occupé par un homme, dont les bras sont étendus. Selon R. Juda, il faut qu’outre le corps de l’homme représentant 3 coudées, il y ait un espace d’une coudée, non pour étendre les bras, mais pour déplacer p. ex. un tonneau se trouvant à la tête et le mettre aux pieds. Si, après avoir satisfait un besoin au bord de cette place, il y a lieu de réciter la prière (qu’il faut dire à un minimum de 4 coudées loin de là), on s’en écartera jusqu’au bout de la diagonale tirée de ce point.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולכן מה נן אמרין. כלומר ומאי קמ''ל ולא כן מה אנן אמרין דמהיכי תיתי יהיה לו יותר וקאמר דמהו דתימא ה''א ויעשה זה כמי שיצא ברשות דתנן לקמן יש לו אלפים אמה לכל רוח ומכיון שזה יצא באונס הוי כיוצא ברשות לפום כן צריך מימר אין לו אלא ד' אמות דשאני התם דברשות מצוה הוא שיצא כדאמרינן לקמן:
או חלף. דשמא אלפים מתחתיו אנו למדין וד' אמות ממקומו הוא דנפקא לן:
אמר ר' אלעזר. לא היא דהרי ותנינן בהדיא בברייתא דאלפים אמה ממקומו הוא דאנו למדין:
ונאמר להלן. גבי הורג נפש בשגגה ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה מה מקום שנאמר להלן אלפי' דילפינן מקרא דומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה אף מקום שנא' כאן אלפים אמה:
מלא קומתו. שהיא ג' אמות מלבד הראש ואמה אחת לפישוט ידים כדפרישית במתני':
ר' יהודה אומר הוא. ושלש אמות. כלומר הוא עצמו נחשב לשלש אמות וכן הוא בתוס' פ''ג ר' יהודה אומר גופו שלש אמות וכו' ואמה יתרה שאמרו לא משום פישוט ידים בלי שום צורך אמרו אלא לכך אמרו כדי שיהא נוטל חבית המונחת מראשותיו ונותן אל מרגלותיו:
כשהוא נפנה מן הצד וכו'. כלומר וכיצד יעשה שהרי הוא צריך להתפלל ואין לו אלא אלו ד''א והרי כשנפנה שם אינו יכול להתפלל בתוך ד' אמות הלכך קאמר דכך היא עושה כשהוא נפנה מן הצד של אותן ד' אמות הוא נפנה וארבע אמות שאמרו הן ואלכסונן וא''כ כשהוא מתפלל יכול הוא להתפלל לוכסן והאלכסון היא יותר מד' אמות ונמצא מתרחק הוא ממקום אשר נפנה חוץ לד' אמות:
רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי בָעֵי. אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָֽמְרוּ תְּחוּם הֵן אוֹ אֵינָן תְּחוּם. אִין תֵּימַר. תְּחוּם הֵן. אֵין נוֹתְנִין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת. אִין תֵּימַר. אֵינָן תְּחוּם. נוֹתְנִין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָֽמְרוּ תְּחוּם הֵן. וְהָתַנִּינָן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ כול'.
Traduction
R. Juda b. Pazi demanda: est-ce que les 4 coudées en question sont comptées en dehors de la place qu’occupe le corps, ou est-ce inclusivement? En d’autres termes, ajoute-t-on 4 coudées prises d’une autre limite contiguë, ou non? Ce ne saurait être douteux, répondit R. Zeira, qu’aux termes de la Mishna, les 4 coudées en question constituent la limite, sans addition. C’est ainsi qu’il a été enseigné plus loin (§ 6): ''lorsque la distance permise du nombre de 4 coudées se trouve en partie englobée dans la limite d’une autre personne, elles peuvent toutes 2 apporter leur repas au milieu et l’y manger, à condition qu’aucun d’eux n’entre au domaine du voisin'' (ce qui prouve bien que la limite exclut toute addition).
Pnei Moshe non traduit
ארבע אמות שאמרו תחום הן. אם כל הד' אמות צריך שיהו נחשבין בתחום שלו או אינם תחום וכדמפרש ואזיל למאי נפקא מינה הוא דקמיבעיא ליה דאין תימר תחום הן אין נותנין לו ד' אמות משני מקומות שאם היו נכנסין בתוך תחום אחר אין נותנין לו כל הד' אמות שהרי מקצתן חוץ לתחום שלו ואין תימר אינן תחום שאין צריכין להיות כולן בתוך תחום שלו אם כן נותנין לו ארבע אמות אפילו הן משני מקומות שמקצתן הוא אצל תחום שלו ומקצתן נכנסין הן לתוך תחום אחר:
אמר ר' זעירא. מאי תיבעי ליה הא מתניתין אמרה כן שארבע אמות שאמרו תחום הן ואין נותנין לו משני מקומות דהא תנינן בפרקין דלקמן גבי מי שישן בדרך וכו' וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות ר' אליעזר אומר והוא באמצען של הארבע אמות כלומר שני אמות לכל צד היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה שהיו רחוקין זה מזה ששה אמות והרי שני אמות של כל אחד נבלעין הן בתוך של חבירו מביאין ואוכלין באמצע בתוך שני אמות האמצעין ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו וזהו לתוך שתים החיצונות לפי שאין לו בהם כלום היו ג' והאמצעי מובלע ביניהם שהיו ב' אמותיו בתוך של זה וב' אמותיו בתוך של זה הוא מותר עמהם והן מותרין עמו ושנים החיצונים אסורין זה עם זה אלמא שאף על פי שהחיצונים מותרין עם האמצעי לא אמרינן שיהו נחשבין כהאמצעי ולהיות מותרין להשתמש ולהוציא בתוך שני אמות של חבירו החיצון ומשים שזה הוא לכל אחד מן החיצונים כשני מקומות ואין נותנין ארבע אמות משני מקומות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source